גורם התרגומים

גורם נוסף המשפיע על הצורה בה השתמשו מחברי הברית החדשה בפסוקים מהתנ"ך הוא "התרגומים". הכוונה היא לסגנון הפרשני של "התרגומים" שבלט במאה הראשונה לספירה. משמעות המילה "תרגום" היא תמליל שהועבר משפה לשפה, חומר מתוגם, העתק, פירוש, ביאור, פיענוח. "התרגומים" היו תירגומים של התנ"ך לארמית. ארמית היתה אחת משלושה שפות ששימושם נפוץ בישראל במאה הראשונה (ארמית, עברית, יוונית).

"התרגומים" אינם תרגום של התנ"ך מילה במילה, אלא שכתוב של הטקסט המקורי. הינם תירגומים פרשניים שמטרתם לתקשר הבנה של התנ"ך. המטרה היתה להעביר את כוונת הפסוק בשפה הברורה ביותר. הם לא היו מעוניינים ביצירת תרגום מילולי, דקדקני. לדוגמא בישעיה נב:יג הפסוק נכתב כך: "הנה ישכיל עבדי…" ובתרגום יונתן לארמית נכתב: "הנה ישכיל עבדי המשיח" ("הא יצלח עבדי משיחא"). ישעיה נג:יג לא מכיל את המילה משיח בעברית, אולם רבי יונתן הבין שהפסוק דובר על המשיח והוא שכתב את הפסוק בהתאם בעת שתרגם את הטקסט לארמית.

הוא הוסיף את המילה "משיח" במשפט המשוכתב. הוא עשה זאת בכדי לתקשר את הבנתו של הטקסט לקורא [1]. האם אפשר לומר שמחברי הברית החדשה היהודים נקטו באותה שיטה? כן, בהחלט. הם היו יהודים שכתבו באותו הקשר יהודי תרבותי כמחברי התרגומים.

מחברי הברית החדשה מתקשרים את הבנתם של הטקסט היהודי לקהל קוראיהם, ממש כמו רבי יונתן. זו גישה מאוד שונה מהגישה לה אנו רגילים, אך אנו חיים במאה העשרים ואחת, לא במאה הראשונה לספירה. התרבות בה אנו חיים היא תרבות טכנולוגית, מהירה, עירונית, מתוקתקת ומקובעת על זמן. לפיכך אנו נוטים לבחון את המקרא מנקודת המבט שלנו. איננו שוקלים להתאים את נקודת מבטנו לפרספקטיבה של המחבר וקהל קוראיו. אך למעשה עלינו לנסות כמיטב יכולתנו לבחון את הטקסט מפרפקטיבה זו. עלינו לעשות זאת מתוך הגינות כלפי המחבר והטקסט. בלי לעשות התאמה זאת עלולים אנו להבין את הטקסט באופן לקוי.

שאיפה זו לתקשר הבנה של המקרא מוסברת לנו על ידי הארכיאולוג התנ"כי, ג'ימס א. סנדרס, בספרו "מגילות ים המלח לאחר ארבעים שנה":

"כתבי יד קדומים נכתבו על מנת שיקראו בפני הקהילה-סוכנים רצו שאנשי הקהילה שלהם יבינו את הנקרא ולכן עיבדו מעט את הטקסט בכדי להקל על הבנת הטקסט."

מאמר המפתח הוא:

"סוכנים רצו שאנשי הקהילה שלהם יבינו את הנקרא ולכן עיבדו מעט את הטקסט בכדי להקל על הבנת הטקסט."

סוכנים הם אנשים המוסרים או מעבירים כל רכוש לאדם אחר[2]. אני מאמין שכוונתו היא שאלו שקראו או לימדו את כתבי הקודש לאחרים החשיבו את עצמם כאחראים המעבירים הלאה את רכושו של אלוהים, הם החשיבו את עצמם ל"סוכנים". בכדי למלא אחריות זאת נאמנה, הם עשו כל אשר החשיבו הכרחי בכדי לוודא הבנה של הטקסט. זהו הבסיס לתרגומים.

עיבוד הטקסט בשיכתובים לארמית חל בכל עת שהמתרגם חש שעיבוד זה יעזור ויקל על ההבנה הנכונה של הטקסט המקורי. מבחינת המתרגם שיפור התרגום היה מעשה אחראי בו היה עליו לנקוט על מנת לתקשר את כוונת ומשמעות הטקסט.

הערך שבתרגומים נמצא בעובדה שהם מסייעים לנו להבין איך פירשו יהודים את המקרא בתקופת המאה הראשונה לספירה. בהתאם לזאת, היהודים המשיחיים שחיו במאה הראשונה לא היו מודאגים מגורם זה. הם החשיבו שיטה זו של שיפור הטקסט על מנת להשיג הבנה של הטקסט, שיטה ברת תוקף. כתוצאה, תרגום חופשי של פסוק מהתנ"ך לא היווה בדעתם את אותה הבעיה שהוא מהווה בדעתנו. אנו, החיים במאה ה 21- , הרבה פחות סובלניים בנוגע לתרגום חופשי. ברם, הציטוטים של התנ"ך המובאים לנו בברית החדשה אינם תמיד ציטוטים מדוקדקים, מילה במילה. הם עלולים להיות שונים קמעה על מנת לאפשר הבנה נאותה.

הנקודה שלי היא: כאשר אנטי-מיסיונר מאשים את הכנסיה בשיבוש הטקסט הוא מעלה טענת סרק. זו התקפה שכיחה של אנטי-מיסיונרים כנגד הברית החדשה. אך שיפור הטקסט למטרת הקלה על הבנת הטקסט, היה מנהג מקובל בקרב יהודי המאה הראשונה, והברית החדשה היא כתב-יד יהודי מתקופת המאה הראשונה. הוא פשוט משקף את התרבות והמנהגים היהודים של התקופה בה הוא נכתב. עיבוד הטקסט אינו תכסיס של גויים ערמומיים המתכוונים להונות יהודים תמימים ובלתי חשדנים להאמין בדת שקר, כפי שטוענים הרבנים.

עובדה זו מעלה את שאלת השראת ומהימנות הברית החדשה. גורם התרגומים אינו מערער את השראת, אמינות וסמכות הברית החדשה. אם אנו מאמינים בהשראה אלוהית אז מאחר ומנהג זה נמצא בברית החדשה סימן שאינו מפריע לאלהים.

אל תשכח, המנהג נמצא בברית החדשה. מתי פרק ב' הוא דוגמה מובהקת. מאחר ואלוהים השגיח על חיבור הברית החדשה אנו יכולים לבטוח בטקסט של הברית החדשה. אלוהים ווידא שהבנה נכונה של התנ"ך תוקשרה דרך דפי הברית החדשה. אם כן, הבדלים דקים בציטוטים אינם צריכים להטריד אותנו. עליך להבין שהתקפה זו מצד הרבנים האנטי-מיסיונרים אינה ברת תוקף.

  1. ^ "Life of the Messiah" tape series, Ariel Ministries
  2. ^ The Oxford English Dictionary (2nd ed., 1989)